לפני כמה שבועות ביקשו ממני לדבר על כישלונות. זה קרה באירוע FuckUp Nights Tel Aviv-Yafo. הרעיון של מייסדי האירוע הוא לתת במה למה שנחשב טאבו בתחום היזמות: כשלונות.
התנפלתי על ההזדמנות הזו והחלטתי לספר הכל. ההרצאה שנתתי שם מונחת לפניכם, בצירוף כמה שקפים וגיזרי עיתונות ממחישים לסיפור.
אם תשרדו אותה עד הסוף, יש לכם צל״ש. אם לא תשרדו – נכשלתם! 
🙂
——————————————————————————————————-
ערב טוב, אני אדם שוב.
אדם הוא לא השם המקורי שלי.
נולדתי בשם נחום שוב למשפחה חרדית בת 9 אחים ואחיות אי שם בשכונה חרדית אדוקה בירושלים.
קצת לפני גיל 16 החלטתי לבחור באורח חיים חופשי נמלטתי מהבית ומהישיבה שבה למדתי.
נזרקתי לעולם חדש שלא ידעתי עליו כמעט כלום ונאלצתי להסתגל.
למרות הפערים התרבותיים וההשכלתיים האדירים (לא ידעתי את הא״ב האנגלי, בקושי את לוח הכפל), איכשהו השתחלתי בצבא לסיירת של הג׳ובניקים – גלי צה״ל.
לכאורה הכל הלך נפלא הייתי במשך שנים כתב גל״צ בכנסת ועורך ומגיש חדשות, הגשתי במקביל תוכניות בערוץ 2 ובערוץ 8 הדוקומנטרי, מבקרי הטלויזיה שפכו עליי מחמאות, והקריירה היתה בזינוק.
בגיל 27 בעודי משמש כתב בחדשות ערוץ 2 קיבלתי הצעה להיות העורך הראשי של מה שהיה אז מהדורות החדשות המקומיות בכבלים.
נתחיל מהסוף: עשיתי עבודה מחורבנת.
לפני כן הייתי כתב בערוץ 2 ובמסלול קידום לא רע. אלא שכדי לפתות אותי הציעו לי בכבלים משכורת שהייתה כמעט פי שלושה ממה שהשתכרתי בחדשות ערוץ 2. וכך קיבלתי החלטה לא נכונה.
הלכתי עם הכיס ולא עם הלב. ידעתי שהתפקיד הזה לא מעניין אותי. שלהתעסק עם סוגיות הרות גורל כמו ביוב זורם בשכונה בגדרה או הפגנה מול מרכז קהילתי בשפירא – זו לא משאת נפשי. קמתי כל בוקר לעבודה בסבל. כמובן שכתוצאה מכך הייתי מנהל לא טוב, לא נחמד, ובלתי נסבל. חטפתי מכה איומה. כעסתי על עצמי מאוד שעזבתי את החדשות הארציות ושעשיתי את זה בגלל כסף.
בחרתי בכסף לא מתוך תאוות בצע אלא מתוך ייצר הישרדות טבעי. לא נולדתי עם כפית זהב בפה.
בגיל 16 אחרי שעזבתי את העולם החרדי התגלגלתי בין משפחות אומנות, קיבוצים, ואפילו מגורים ברחובות על ספסלי הגן הציבורי. הילדות הזו הפכה אצלי לחרדה קיומית לא רציונלית שרדפה אותי כל השנים. שאלתי את עצמי תמיד איך אני מגיע הכי מהר לדירה, לקורת גג משלי, כדי שלא אשן יותר לעולם ברחוב. כל מה שקירב אותי לדירה – עשיתי.
בעודי מתבוסס בכישלון שלי בתפקיד בחדשות הכבלים, הציעו לי בשלב מסוים להיות עורך המהדורה המרכזית של חדשות 10, עברתי לעבוד שם, אבל בגלל נסיבות פוליטיות ומאבקי כוח בתוך חברת החדשות לא קיבלתי את התפקיד שלשמו גוייסתי ומצאתי את עצמי בלי עבודה.
כל החרדות שלי הפכו פתאום למציאותיות. אין עבודה, אין פרנסה, ובראש רצות לי מחשבות: עוד רגע… אני חוזר לישון על הספסל בפארק.
תמיד היתה לי משיכה לעולם העסקי אבל לא היה לי ניסיון. אמרתי לעצמי: אעבוד בעיתון כלכלי משם המעבר לעולם העסקי יהיה קל יותר.
הלכתי ל'דה מרקר'.
אני זוכר היטב איך נכנסתי למשרדו של העורך הראשי בעיתון וביקשתי עבודה. הוא זז באי נוחות בכסא שלו ואמר לי: ״אין לי באמת מה להציע לך״ זו היתה הדרך שלו להגיד: ״אתה אדם שוב, יש לך כבר רזומה מרשים ואין אצלי משרה בכירה מספיק בשבילך״.
לא ויתרתי. הייתי במצוקה אמיתית ואמרתי לו שאקח כל תפקיד שיציע לי. הוא היה קצת מופתע והאגו שלי היה ברצפה – אבל זה מה שקרה: התחלתי לעבוד כאחרון המשכתבים בעיתון.
דה מרקר ישבו אז ברחוב שוקן ובקומה התחתונה ביותר היה מה שכונה ה״דה מרתף״ – מרתף העורכים והמשכתבים. עבדכם הנאמן קיבל משכורת של 6000 שקל שהייתה פחות מחמישית ממה שהרווחתי לפני כן.
כולם נעצו בי מבטים מעוררי רחמים, לא הבינו מה עובר עליי שהלכתי אחורה במקום קדימה.
הייתי מרוסק.
בדה מרקר ראו די מהר שאני קצת בזבוז שם למטה במרתף והתחלתי להרים פרויקט סודי שקראו לו ״דה מרקר קפה״.
השנה היא 2007 פייסבוק בקושי מוכרת בקהל הרחב, רשתות חברתיות זה באזזוורד של כמה משוגעים לדבר ואנחנו מרימים רשת חברתית של דה מרקר שבשעתו צמחה בהיקפים אדירים. זה היה כמובן לפני שפייסבוק התפשטה בעולם כולו.
אחרי שנה בתפקיד המנהל, בשיא הצלחתו של האתר ואחרי עשור בעולם העיתונות החלטתי שהגיע הזמן לעשות כסף גדול.
כסף יגידו לכם כולם – לא קונה אושר. הם צודקים, אבל גם טועים.
הכסף כמובן לא מבטיח לכם אושר אבל הוא בהחלט יכול לתת לכם רוגע נפשי וכלכלי. הרוגע הזה הוא מצע בריא יותר ליצירת חיים מאושרים.
כן, ברור שאתה יכול להיות עשיר ואומלל. אבל כמו שנוהג לומר אבא של אקסית שלי: ״עדיף לבכות בתוך מרצדס״. 🙂
עם ידע שצברתי בעולם האינטרנט, חוצפה שקיבלתי ככתבנו אדם שוב בגלי צה״ל ולא מעט נאיביות שנשארה לי ממאה שערים – הקמתי את סוכנות הפרסום Refresh שהתמחתה בתחום שהיה סופר חדשני וחלוצי אז – שיווק ברשתות חברתיות.
לא באמת היתה לי תוכנית סדורה לעסק אבל הייתי מודאג ומוטרד מהעתיד שלי ובעיקר – לא היתה לי באמת ברירה. החלטותיי השגויות גרמו לקריירה התקשורתית לדשדש והגיע הזמן לשינוי.
השנה היא 2008. חלון זמן אידיאלי לעסק כזה. רגע לפני שלכולם יש פייסבוק, כמה שנים לפני שהיתה אינסטגרם, יוטיוב כבר בועטת, טוויטר עוד לא מקרטעת. בקיצור: בום.
אני יושב בחדרון שנתן לי הלקוח הראשון שלי, סמנכ״ל שיווק בבית השקעות שהחליט ש״בלוגים זה הדבר הבא, תעשה לי בלוג״ ומתחיל לעבוד. תוך זמן קצר מגיע טלפון מלשכת ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, בחירות בפתח ״תעשה לי קמפיין אינטרנט״, ואז מגיע טלפון מבנק לאומי ״תעשה לנו פייסבוק״.
אין מקום בחדרון. שוכרים משרדים בשדירות רוטשילד, מגייסים עובדים כמו משוגעים, הלקוחות הגדולים בישראל ומותגים בינלאומיים מתדפקים על הדלתות והעבודה מתקתקת.
פאסט פורוורד 5 שנים קדימה, הכל לכאורה דבש. העסק צומח, הכסף זורם, אני מרואיין בכל כלי תקשורת אפשרי על רשתות חברתיות, כותב טורים בעיתונים הכלכליים, מרצה לעיתונות במרכז הבינתחומי בהרצליה, מלמד שיווק במוסדות אקדמיים אחרים, רואה החשבון שלי מתפעל, חשבון הבנק שלי תופח, ורק אני – מתחיל לסבול.
מצאתי את עצמי מנהל עסק בתחום השירותים. בשונה מעסקים שבמרכזם מוצר, אתה חייב (הפתעה הפתעה) להיות סופר שירותי, ורוב הלקוחות רוצים אותך אישית, כל הזמן, מסביב לשעון. זה לא התאים לי.
שאלתי פעם לקוח גדול של ריפרש שלא קיבל ממני שירות טוב:
״אם כל כך לא טוב לך איתנו למה אתה נשאר״?
הוא שתק רגע, הסתכל עליי ואמר:
״אתה איש מקצוע מספר אחת ואיש שירות מהתחת. אני מעדיף לקבל עבודה מקצועית עם שירות מחורבן, מעבודה מחורבנת עם שירות מצויין״.
צחקתי מאוד. אבל גם קצת בכיתי. מבפנים.
ידעתי שאני לא בנוי לזה. ההצלחה האובייקטיבית היתה נראית לעיין אבל הכישלון שלי היה פנימי וחד. מילא נכשלתי בבחירת סוג העסק שהקמתי, אבל נכשלתי כישלון חרוץ הרבה יותר: כשאתה מבין במה אתה חלש, ותאמינו לי יש לי רשימת חולשות מפה ועד אפגניסטן, אתה חייב להביא אנשים שמשלימים אותך. שדירה ניהולית קוראים לזה היום.
כשהייתי יכול וצריך להביא אותה, לא באמת הבנתי את זה, נשארתי ריכוזי והותשתי מעבודה, כשכבר נפלה לי ההכרה שאני צריך את זה, היה מאוחר מדי.
למה מאוחר?
כי המתחרים כבר נשפו בעורפי בעוצמה גדולה מאי פעם, הלקוחות – הריחו את העייפות המצטברת והחלו לפזול או לברוח החוצה. העובדים – ראו מנהל עם אנרגיה מוגבלת.
העסק המשיך לעשות כסף, אבל רוח המפקד נשבה החוצה.
קיבלתי החלטה לא קלה: אני מוצא רוכש לעסק בתוך שנה. אם אין רוכש, אני לוקח עסק מרוויח ולא מעניין אותי כלום יותר: סוגר אותו, לוקח את המפתחות וזורק לים.
אחריי המבול.
קיבלתי הצעת רכישה מסוכנות פרסום גדולה בישראל, ובהמשך גם מסוכנות בינלאומית. הכל פורסם בשעתו בכלי התקשורת והחוזה היה כמעט סגור. אלא שהחברים מעבר לים הציבו תנאי אחד:
אתה נשאר בעסק כמנכ״ל – לפחות שנתיים.
ויתרתי. אני לא נשאר. מת מבפנים. התוכנית לסגור ולזרוק את המפתחות לים היתה קרובה מאי פעם.
החודש הוא מרץ 2016, נרשמתי ללימודים בניו יורק ביוני והחלטתי: אם אין רוכש עד אז אני סוגר ת׳בסטה.
ברגע האחרון הגיע רוכש אחר.
אלא שהחברה כבר התחילה לדשדש, אני שידרתי לחץ, ובמצב הדברים הזה הקונה אומנם רצה לקנות אבל ממש לא עם התמורה שיכולתי לקבל בשלבים מוקדמים יותר.
הבנתי באיחור שלהקים עסק בתחום השירותים כשאני לא אדם שירותי – זה כישלון ידוע מראש.
אבל היי, כבר הקמתי אותו, הוא הפך להצלחה מסחררת, מה הייתי צריך לעשות? להכיר בחולשותיי, לבנות שדירה ניהולית ולהתמקד בדברים שאני טוב בהם – ויש לא מעט גם כאלה.
ואם כבר טעיתי בשתי התחנות הראשונות הייתי צריך למכור אותו כשהיה בשיאו – לא כשהעסק מדשדש ואני עייף.
יוני 2016, מכרתי וברחתי.
נמלטתי לחום של מנהטן לקחתי כמה קורסים של סטודנט חופשי ב-NYU, טיילתי בעולם במשך תקופה ארוכה וחשבתי לעצמי בשחצנות אופיינית: כבר המצאת את עצמך מחדש 3 פעמים, קטן עליך הפעם הרביעית.
טעיתי. שוב.
לכאורה המקום שבו הייתי בחיים בנקודה הזו היה מעולה: אין יותר לחצים כלכליים, קניתי דירה, אחריה עוד אחת ועוד אחת, עשיתי לביתי מספיק כדי לקחת ת׳זמן, לא לעבוד ולהחליט פעם אחת ולתמיד בקצב שלי, לא בקצב שמכתיבים החיים.
מה ב-א-מ-ת בא לי לעשות.
אליה וקוץ בה.
כשאני מסתכל אחורה ההחלטות החשובות והמוצלחות ביותר שלקחתי היו כשהייתי עם הגב לקיר. במצוקה. לא שבע, לא נינוח לא רגל על רגל בערוץ הנוחות כפי שאני עכשיו.
עשיתי לאורך השנים עוד כמה השקעות נדל״ניות טובות ואני עוסק עכשיו בניהול שלהן. אבל אל תאמינו לנדל״ניסטים שאומרים לכם שהם עובדים קשה, מי שעשה השקעה מוצלחת, העבודה עובדת בשבילו. אז למעשה, אל תגלו לאף אחד, אבל העברתי את השנתיים האחרונות בבטלה כמעט מוחלטת.
נשמע חלום, נכון? נשמע ״אוי אוי אוי״, אה?
בסדר, לגיטימי שתחשבו כך ואני גם מבין את זה. אבל האמת היא שההשכמות הטבעיות מתחילות לדכדך אותי וחוסר מעש לאדם צעיר זו חוויה מפוקפקת.
כך אני מוצא את עצמי כאן היום אחרי שהייתי עסוק במשך שנים בקריירה ובכסף, רווק, לא הקמתי משפחה (היי בנות, אני מבייץ!), עשיתי טיול אחרי צבא באיחור של 20 שנה, ואני מחפש את עצמי לדעת כאילו הייתי משוחרר טרי.
למדתי המון דברים מהתהליך שעברתי, הנה על קצה המזלג כמה מהם:
1. ריכוזיות היא שם של מחלה. במחלה מטפלים – לא מדחיקים.
2. אם אתה תמיד חושב שאתה הכי חכם אתה לפעמים אולי צודק,
בוודאות לפעמים טועה – אבל זו תמיד תמיד מחשבה מטופשת שתביא תוצאות בהתאם.
3. מנקודות השפל הכי גדולות קמה המוטיביציה הכי חזקה ואיתה הצלחה. אל תפחד להיכשל.
4. גם אם המצאת את עצמך מחדש אינספור פעמים לעולם הפעם הבאה תיראה בלתי אפשרית יותר מאי פעם.
5. אולי הכי חשוב: אם כל החיים חלמתם על היום שבו תוכלו להיות בחופש מוחלט מעבודה, זה אחלה חלום! אבל – אם תגשימו אותו מוקדם מהצפוי הוא יהפוך לחלום בלהות.
תודה רבה
——————————————————————————————-
עדכון: בחודשים האחרונים אני עובד על הקמת פעילות עסקית בתחום חדש ומרגש שנגעתי בו באופן חלקי בשנים האחרונות אבל צללתי לתוכו ולמדתי אותו לעומק במהלך חופשתי הארוכה:
הקמה, ניהול ושיווק מקצועי של נכסי נדל״ן להשכרות נופש וטווח קצר.
בקרוב יעלה אתר גדול וחדש שלנו בתחום הזה תחת הדומיין: Hostguide.co.il
רוצים לדעת עוד? קראו כאן: איך מייצרים תשואה פנטסטית ב-Airbnb
אדם שוב 